ספר זיכרון להורים של לילי: לראות אותם קמים מתוך הדפים
יש פרויקטים שאני זוכרת בגלל האתגר הטכני, ויש פרויקטים שאני זוכרת בגלל האנשים שמאחוריהם. הספר שקיפלתי עבור לילי שייך לסוג השני, והוא אחד הדברים המרגשים ביותר שיצרתי.
מסדנה לבקשה אחת גדולה
לילי, אישה מהממת וחמה, הגיעה לסדנת פיסול ספרים שלי. היא ישבה, מדדה, סימנה וקיפלה, ויצאה הביתה עם ספר מקופל ועם הבנה אמיתית של כמה עבודה ודיוק נכנסים לכל דף. אולי בגלל זה, כשהיא פנתה אליי זמן קצר אחר כך, היא כבר ידעה בדיוק מה היא מבקשת.
יש משהו מיוחד בלקבל הזמנה ממישהי שכבר ישבה מולי בסדנה. מי שקיפלה ספר בעצמה יודעת שכל צורה שעולה מתוך הדפים היא תוצאה של שעות של סבלנות. היא לא מבקשת "רק ספר", היא מבקשת את הזמן, את הדיוק ואת הלב שנכנסים לתוכו.
היא רצתה ספר זיכרון להוריה. לא שם ולא תאריך, אלא הפנים שלהם - מקופלות בתוך דפי ספר, כדי שיישארו איתה.
אני מודה שבקשה כזו עוצרת לי את הנשימה בכל פעם מחדש. זה כבר לא עוד פרויקט יפה למדף. זה אמון גדול: מישהי מפקידה בידיים שלי את הזיכרון של האנשים הכי יקרים לה.
חודש של עבודה, דף אחר דף
ספר עם דיוקן הוא מהעבודות המורכבות ביותר בפיסול ספרים. פנים הן דבר עדין: קו קטן ליד העיניים או בזווית הפה משנה את כל ההבעה, ואנחנו מזהים מיד אם משהו "לא הם". לכן העבודה מתחילה הרבה לפני הקיפול הראשון - בהתאמת התמונה, בבחירת הפרטים שחשוב לשמור, ובתכנון של מאות דפים.
ואז מגיע החלק הארוך והשקט: למדוד, לסמן ולקפל, עוד דף ועוד דף. העבודה על הספר של לילי נמשכה כחודש. יש משהו מיוחד בעבודה איטית כזו על דיוקן של אנשים אמיתיים. עם כל דף שמתקפל, הם מתחילים לבצבץ מתוך הנייר, ואת מרגישה שאת מכירה אותם קצת יותר.
בעבודה כזו אני לא ממהרת. כשאני מקפלת ספר של שם או של לב, אני יכולה להרשות לעצמי לעבוד בקצב מהיר יותר. אבל כשמדובר בפנים של אמא ואבא של מישהי, כל דף מקבל תשומת לב מלאה. עדיף לעצור, לבדוק שוב ולהמשיך מחר, מאשר להתפשר על פרט קטן אחד שישנה את המבט.
לראות אותם קמים לתחייה, שלב אחר שלב
מההתחלה הרגשתי שלילי צריכה להיות חלק מהתהליך, ולא רק לקבל ספר מוכן בסוף. אז לאורך כל החודש שלחתי לה עדכונים: תמונות של הספר בשלבים שונים, כשבכל פעם עוד חלק מהפנים מתגלה מתוך הדפים.
התגובות שלה ריגשו אותי בכל פעם מחדש. היא סיפרה לי כמה היא מתרגשת לראות את ההורים שלה קמים לתחייה, שלב אחר שלב. וזה בדיוק מה שקרה - מדפים ריקים, לאט לאט, הופיעו שני אנשים שהיא אוהבת. העדכונים האלה הפכו את התהליך לחוויה משותפת, ואני חושבת שהם היו חשובים לא פחות מהתוצאה עצמה.
כשהספר היה מוכן, הוא יצא בדיוק כמו שקיווינו: מושלם ומרגש.
זיכרון שעובר מדור לדור
לילי הביאה את הספר לאזכרה של הוריה והראתה אותו לכל המשפחה. קשה לי לתאר במילים כמה זה ריגש אותי לשמוע. ספר שקיפלתי בסטודיו שלי עמד שם, ביום כל כך משמעותי, וסיפר בלי מילים מי הם היו.
אחרי האזכרה הספר חזר הביתה, ושם הוא נשאר. לילי מתכוונת להעביר אותו הלאה, לדורות הבאים. אני אוהבת את המחשבה הזו: שיום אחד הנכדים שלה יעמדו מול הספר, יראו את הפנים של סבא וסבתא רבא שלהם, וישמעו את הסיפור.
זה בעיניי הכוח של ספר הנצחה. הוא לא תמונה שנשכחת במגירה או בטלפון. הוא יצירה מוחשית שעומדת בבית, שאפשר לגעת בה, ושמזמינה לעצור ולזכור. ומי שרוצה לשמור עליו יפה לאורך שנים, יכול להוסיף לו גם קופסת זכוכית שמגינה עליו מאבק ומנגיעות.
לילי, תודה שבחרת בי ושנתת לי להיות חלק מהזיכרון של המשפחה שלך.
אם גם אתם רוצים להנציח אדם אהוב, אפשר לקרוא עוד על ספרי הנצחה בגלריה באתר, או לפנות אליי להזמנה אישית. אני מבטיחה לעבוד עליו באותה אהבה ובאותה סבלנות.
הטיפ שלי למי ששוקל ספר הנצחה: כדאי לחפש תמונה חדה שבה הפנים נראות בבירור ומקרוב, עם תאורה טובה וללא צללים חזקים על הפנים. תמונה כזו מאפשרת לשמור על הפרטים הקטנים - ודווקא הם אלה שהופכים את הדיוקן למוכר ואהוב.