אז ככה זה התחיל. גרתי בצרפת, בעיירה קטנה שבה לא ידעתי את השפה, לא היו לי המון חברים, והרגשתי די זרה. אתם יודעים את התחושה הזו כשאת בודדת במקום חדש? כל הזמן חופשי, אבל גם הרבה שיעמום.
יום אחד, אחרי שגלשתי באינטרנט בפעם המיליון (כי מה עוד יש לעשות?), נתקלתי בתמונה של ספר מקופל. לב ענק שקופץ מתוך הדפים. ואמרתי לעצמי - למה לא? יש לי זמן, יש לי ספרים ישנים מהחנות יד שנייה ברחוב, ויש לי צורך נואש למלא את השעות.
קניתי ספר, התיישבתי עם סרגל ועיפרון, והתחלתי לנסות להבין איך זה עובד. לא הבנתי בכלל מה אני עושה בהתחלה. שעה אחת. שעתיים. שלוש. טעויות. מחיקות. התחלות מחדש.
אבל היה בזה משהו מרגיע. קיפול אחר קיפול, דף אחר דף, ושכחתי לרגע שאני לבד בדירה קטנה בעיירה זרה. היה לי משהו לעשות. משהו שדורש ריכוז, סבלנות, ואיזו שקט נפשי שלא הרגשתי כבר הרבה זמן.
הספר הראשון? אסון. ממש. הלב נראה יותר כמו משהו שלא ברור מה זה. אבל זה בסדר, כי בינתיים כבר הייתי מכורה. התחלתי מחדש. ועוד פעם. למדתי מהטעויות, תיקנתי, שיפרתי.
הספר הרביעי או החמישי - סוף סוף יצא משהו שנראה טוב. ושלחתי תמונה לחבר בארץ. הוא התרגש כל כך שביקש שאעשה לו אחד כזה למישהי שהוא אוהב. אחר כך חברה שלו רצתה. ואחר כך עוד מישהי. ופתאום היו לי הזמנות.
מה שהתחיל כדרך להרוג זמן ולהרגיש פחות בודדת, הפך למשהו שנתן לי מטרה. כל ספר שקיפלתי היה קשר קטן בחזרה לבית, לאנשים, לתחושה של לעשות משהו משמעותי.
היום, אחרי שחזרתי ארצה ואחרי מאות ספרים מקופלים, אני עדיין זוכרת את הימים האלה בצרפת. את השיעמום שהפך לסקרנות, את הבדידות שהפכה ליצירה, ואת הטעויות שלימדו אותי שזה בסדר לא לדעת, כי תמיד אפשר ללמוד.
אגב, השם "Lilou" (לילו) הוא שם צרפתי. כשהחלטתי להפוך את זה לעסק, רציתי לשמור משהו מהתקופה הזו. משהו שיזכיר לי מאיפה הכל התחיל - מהעיירה הקטנה בצרפת, מהספרים הישנים, ומהרגעים השקטים של קיפול וקיפול. זה נשמע יותר נכון מכל שם אחר.
למי שמתחיל עכשיו: אל תפחדו מטעויות. אני למדתי את עצמי לגמרי דרך ניסוי וטעייה, בלי מורה, בלי סדנה. רק אני, הספרים, והרצון למלא את הזמן במשהו יפה. אם אני הצלחתי - כולם יכולים.
